"סוקרטס: דומני, ידידי, שלא החטיא תאודורוס בהערכה שהעריך את תכונתך.
שאמנם רגש זה, התמיהה [הפליאה] מסמן מאין כמותו את הפילוסוף,
ורק מכאן נובעת הפילוסופיה."
כתבי אפלטון, כרך שלישי, תאיטיטוס, 155. תרגם יוסף ג. ליבס.
1.
שווה לשים לב, שבבסיס של חקירה וחשיבה פילוסופיה יושבת הפליאה.
או כמו שליבס תרגם התמיהה.
משתלם גם לשים לב, שסוקרטס מתייחס לפליאה כרגש.
רגש הוא מה שמניע אותנו, עבור סוקרטס לחשוב, ולחשוב באופן בלתי נגמר, מתמשך.
לא סתם, העברית מתנסחת כך: אנחנו שמים את ליבנו, על/במה שמעניין אותנו.
הציטוט הזה כל כך יפה ומזקק ניסיונות רבים שלי להסביר
שבפילוסופיה רגש וחשיבה מחוברים זה לזה,
ולעיתים שלובים ממש – רגש הוא חשיבה וחשיבה היא רגש,
שהשבוע כשחזרתי לציטוט הזה אחרי שנים שלא קראתי אותו,
נוצר בי שקט.
הנה זה כתוב, שחור על גבי לבן,
ועוד מפיו של סוקרטס ברגעים בהם הוא מנסח עבורנו
מהי פילוסופיה ומה זה להיות פילוסופ.ית.
תומס ג'קסון שהקים את המרכז לפילוסופיה עם ילדים בהוואי
(מהמרכזים החשובים והמשפיעים בעולם) מדגיש את זה תמיד גם כן,
כשכל פעם שהוא מדבר על חשיבה הוא מזמין אותנו לראות
שהיא תמיד תמונת ראי של רגש (והפוך)
הוא עושה את זה פשוט ככה, כשהוא כותב קו נטוי בין שתיהן: thinking/feeling.
2.
הבסיס של פילוסופיה, רגש הפליאה, הוא מעין. אינסופי.
הרי הפילוסופיה, אומר סוקרטס, נובעת ממנו. החשיבה "רק" חוברת אליו.
3.
הבסיס הזה, אבל, הוא גם אש.
כמו שאומר ג'ון דיואי (פילוסוף ואיש חינוך, מאבות החינוך הפרוגרסיבי):
המשימה העיקרית של המורה היא
"לשמור על הניצוץ הקדוש של התמיהה בחיים ולהבעיר את הלהבה שכבר בוערת…
להגן על רוח החקירה, למנוע ממנה להפוך לשגרתית מעודף התרגשות,
לעץ מעצם השגרה, להתאבן…" (ההדגשות הן שלי).
במובן הזה, מקום עניו בשבילנו להיות בו, ואני מזכירה את זה לעצמי שוב ושוב,
זה לדמות את עצמנו לשומרי ושומרות האש.
זהו תפקיד חשוב, ואף קדוש במסורות רבות.
ככלות הכל, האש היא מהסיבות המרכזיות שבני אנוש שרדו בעולם,
והיא גם אחת הרגליים הראשונות מהן צמחה התרבות.
לא פלא, שיש לה ביטוי בפליאה הבסיסית שבנו.
כמובן שהילדים והילדות הם שומרי האש החשובים מבין כולנו.
רק הםן יכולים, בסופו של דבר, לשמור עבור עצמם את האש.
ופעמים רבות הםן עושים את זה כנגד כל הסיכויים.
אבל אנחנו בהחלט יכולים להיות שם כתמיכה, חיזוק, משענת.
4.
פילוסופיה עם ילדיםות, שומרת על הפליאה, או על הפלא
על ידי יצירת זמן ומרחב עבור ילדיםות לחקירה.
חקירה ולא למידה היא מה שמוביל פילוסופיה עם ילדיםות משלל סיבות.
הנה ארבע מהן, שניקח איתנו לשנה"ל הזו:
א.
זה אולי נשמע שולי או טריוויאלי, אבל עצם זה שיש במהלך היום והשבוע מפגש פילוסופיה,
ובמפגש פילוסופיה יש חקירה זה מה שנקרא ליצור זמן ומרחב לפליאה.
גם בגלל שהחקירה הזו היא חקירה של השאלות של הילדיםות ולא שלי
(כלומר היא נובעת מהפליאה והאש שלהםן)
וגם בגלל שברמות הגבוהות ביותר, שהן העמוקות ביותר, והרחבות ביותר
– כשהעניין נפרס למרחקים זו חקירה.
ב.
למידה, תמיד מתרחשת כחלק מפעילות/חקירה.
כך הם בנית ארמון בחול, גלישה על מגלשה ואז טיפוס עליה כנגד השיפוע של המגלשה
(כן, לפני פארקי נינג'ות היו פשוט מגלשות ????),
הליכה ברחוב עם אינספור שאלות: למה האיש הזה שותק? למה יש פה זבל?
וגם כמובן הסבר, נימוק, הפרכה של הנחות מוקדמות, גילוי סתירות
ועוד שלל מהלכי וצורות חשיבה שצומחים מתוך חקירה של שאלה במפגשי פילוסופיה.
למידה במקרים האלו היא חלק. בלתי נפרד. ממש לא תוצר לוואי (by product) של חקירה.
למעשה בכלל לא מתרחשת בלעדיה. וזו, בעיניי, הלמידה הזכורה ביותר. מתוך חוויה.
ג.
חשוב לא פחות שחקירה ולא למידה היא הדרך בה אנחנו שומרים
על עקרון היסוד של לא לזרז את מה שלא ניתן לזירוז.
עיקרון שאני מדברת עליו פה שוב ושוב.
במרכז פילוסופיה עם ילדיםות הוואי ניסחו אותו קצת אחרת
(וכך הוסיפו לו עוד איכויות): "אנחנו לא ממהרים לשום מקום"
או "שום דבר לא בוער" (המקור באנגלית הוא: "Not Being in a Rush").
בעברית גם נאמר – כל דבר בזמנו. ולו רק מהסיבה הזו –
חקירה היא מה שנותן זמן.מאפשר זמן.
למידה כמו שלומדים בבית ספר (והרבה פעמים גם בגן)
היא מה שאין לה/בה זמן.
כי צריך להספיק – לעבור מחיבור לחיסור, בזמן, בבית ספר,
או ללמוד על פסח בגן.
ד.
חקירה היא גם איך שילדים וילדות מכירים ולומדים
(כן כן, כאמור למידה היא חלק מחקירה)
גם שלדעת, לחשוב ולהבין לוקח זמן וזה בסדר.
ככה זה הרי: על השאלה הזו חשבנו חודשיים,
ואיך המשחק הזה מורכב? אה זה לקח לי שלושה ימים לגלות!
היא גם איך שילדיםות מכיריםות את הקצב שבו ההבנה שלהם מתגבשת.
ואיזו מתנה זו לחיים!
כשזה קורה בגיל הרך, זה מתגבש כידיעה עבורם.
הם ישמרו על הקצב הזה, והרגשת הנוחות בקצב הזה
כל עוד אנחנו – והמערכת – נאפשר להם לשמור על זה.
(ולעיתים למרות הלחצים שלנו/של המערכת).
לשמור על הקצב הפנימי והאישי הזה – זה עוד צורה לשמור על האש.
בואו נזכור את זה,
ובוא נזמין את זה הביתה:
נלך עם העניין של הילדיםות.
נחפש יותר משחקים, ספרים, תכניות טלוויזיה, סרטוני יוטיוב וכו'
שהם סביב עניין שמתגלה בתוך מה שהם עושים,
משחקים, מספרים, שואלים וחושבים.
בית כזה יוצר מרחב ומזמין את הזמן לחקירה שהיא פליאה, ולמידה.
נזכור:
היכן שהפליאה נשמרת
שם החשיבה מתחילה.
שתהייה שנה"ל מוצלחת,
הלוואי שנצליח לשמור את כל האש הזו שיש לילדיםות
בואו נהייה שומרי האש של הפליאה.
קרן
נ.ב.
אם בא לכםן לקרוא דברים שכתבתי לכבוד תחיל שנה"ל על למידה, הנה הם כאן