ילד במפגש פילוסופיה (כיתה ד'):
"מה השעה זו שאלה פילוסופית."
אני: "איך? יש לה תשובה חד משמעית ומה השעה זו עובדה."
הוא ממשיך ועוד ילדות וילדים מצטרפים אליו:
"כן כן, זו שאלה פילוסופית, כי כל הזמן זה משתנה, כל הזמן זה כבר לא נכון."
אני: "אולי זמן או מה זה זמן זו שאלה פילוסופית?"
הםן מתעלמים מההצעה שלי.
מה השעה זו שאלה פילוסופית.
הולכת הביתה וחושבת ככה:
בתכלס, השאלה מה זו שאלה פילוסופית מרתקת אותם.
מה ההתעקשות שלי פה?
ואז גם חושבת: רגע, במפגש הראשון שלנו כששאלנו
מה השאלות הכי מעניינות שיש לנו בראש
ילדה שאלה "מה זה עכשיו?"
ומיד סחפה אחריה את כולם בהתלהבות
עניין ואנרגיה מהשאלה.
עכשיו אותה שאלה קיבלה ניסוח אחר.
השינוי הזה הוא משמעותי, זה ברור.
ועם זאת ההד והדהוד של השאלה מה זה עכשיו
קיימים לחלוטין בשאלה מה השעה
ובעיקר קיים אותו עניין.
ואת האיכות אני מחפשת.
במקום להגיד לא, זו לא שאלה פילוסופית,
בטוח שאם נצלול לשאלה מה השעה כשאלה פילוסופית
נגיע שוב (באיזו תנועה מעגלית, נראה לי)
לשאלה מה זה עכשיו.
במקום ללמד מה זה ניסוח נכון,
במקום להראות את הדרך לחשיבה פילוסופית ואבסטרקטית,
תמיד נכון להקשיב ולתת לה להתגלות.