הספר "איך את יודעת שאני זו אני?" של סיגל אופנהיים-שחר הוא אחד מספרי הילדים הכי פילוסופיים שאני מכירה. (כאן כתבתי מהו ספר פילוסופי בעייני.)
זה סיפור על זיו שמתחפשת לגברת מגונדרת ואז לא מבינה איך אמא שלה עדיין יודעת שזו היא כוון שהיא הרי התחפשה או כמו שזיו עצמה אומרת כוון ש: "אני כבר לא אני, כי התחפשתי לגברת מגנדנת"
בתגובה אמא שלה נותנת לה כל מיני סימנים לפיהם היא יודעת שזו היא (או במחשבה אחרת, לפיהם היא עדיין היא). אני יודעת היא אומרת כי למשל הגברת המגונדרת הזו מריחה טוב – ממש כמו הבת שלי, או בגלל שהיא שואלת הרבה שאלות בדיוק כמו זיו.
זה סימן נכון? היא שואלת את זיוי בכל פעם. כו זה סימן, זיוי מסכימה.
כשזיוי מסכימה עם אמא שלה היא יוצאת מהחדר אבל אז היא חוזרת עם עוד שאלה. אבל אמא, היא אומרת, "ואיך אני אדע שהגברת המגנדנת הזו היא אני?!!" (פילוסופית או לא הילדה הזו?!)
הפעם מגיעה תודה של זיוי למצוא סימנים.
כשהיא בטוחה בסוף שהיא זו היא (ועד כמה אפשר להיות בטוחים/ות?) זיוי יוצאת מהחדר וחוזרת מחופשת למשהו אחר – ארנב.
"זיוי – אומרת אמא, איזו יופי של תחפושת, רוצה גזר?
"אוף, אמא" אומרת זיוי – במה שהופך את כל הספר בחזרה על הראש – "איך את יודעת שזו אני?!!!!"
- זה סיפור מקסים,
- מסופר בקלילות ועם מקצב,
- עשיר בנקודות שילדים/ות יכולים/ות להזדהות איתם/ן או לחשוב שונה מהספר שזה תמיד מצוין ומזמין דיאלוג (למשל, אחד הסימנים שהאמא נותנת הוא שלגברת המגונדרת יש שיער חלק ונעים. בגן הרבה פעמים ילדים אומרים – אבל גם לי או ל(שם) יש שיער חלק ונעים!)
- עשיר בתפניות שגורמות לנו לחזור שוב ושוב לאותה שאלה – איך אנחנו יודעים שאנחנו זה אנחנו… מה הופך אותנו למי או מה שאנחנו… וכדומה
- הוא מסתיים בשאלה שעושה בדיוק את אותו הדבר ומסרבת לכן לתת לילדים ולנו "תשובה" או הרגשה שפתרנו כאן איזה משהו (שאלות של זהות עצמית הן ככלות הכל כאן ל ת מ י ד!)
- וכל זה דרך אחד הנושאים שילדים/ות הכי אוהבים/ות, חוקרים/ות ומשחקים/ות איתו כל הזמן – התחפשות ותחפושות!
פורים אולי עבר אבל הילדים/ות שלכם/ן ישמחו לחזור ולהיזכר בו. וגם (וזה מעשה פילוסופי בפני עצמו) מי אמר שלהתחפש זה כיף רק בפורים או שאנחנו מתחפשים רק בפורים… נהפוך הוא, בשביל ילדים/ות כל יום פורים!
אז רוצו והזמינו את הספר דרך האתר של הקיבוץ המאוחד.*
*עדכון: לצערי הספר אזל – תראו אם אתם יכולים להשיג אותו בספריה.