בימים אלו אני חושבת המון על השהיה בבית,
מה היא מזמנת ואת מה היא מאתגרת.
וגם את מה לא.
היום רציתי לפתוח את זה עם הציטוט המעולה הזה:
חינוך אינו הכנה לחיים עצמם, חינוך הוא החיים עצמם
בשבילי, כשאני חושבת על ילדים/ות וחינוך,
אם יש משהו ש2020 מלמדת אותנו זה עוד מהאמת של האמירה הזו,
אבל אחרת (כי כבר כתבתי עלייו בעבר).
מדברים הרבה על שנה אבודה.
והיא תהייה כזו – או חלק ממנה – עבור רבים/ות מאיתנו ועבור ילדים/ות רבים/ות.
ובכל זאת, אני רוצה להציע, בצניעות, סוג של בסיס,
בסיס שעליו וממנו אפשר להתחיל לעשות סדר,
אפשר ליצוק ערך, תוכן ושמחה לשנה הזו.
זה הבסיס שאני מציע:
לזכור שהבית הוא עולם ומלואו.
שחינוך הוא לא משהו שנעשה שם – בגן ובבית ספר.
לזכור שידע הוא תוצר משנה של חינוך.
בבסיס – תמיד יש מפגש ויחסים.
והבית, היחסים שלנו עם הילדים/ות הם יחסים משמעותיים עד המשמעותיים ביותר (בגיל הגן.)
ואז
לזכור שבכמה דברים קטנים,
בכמה החלטות קטנות אבל נחושות אנחנו קונים את עולמינו ועולמם של הילדים/ות,
אלו תמיד העקרונות, זהו תמיד הבסיס שאני מדברת עליו
אבל השנה הוא ברור מתמיד, ואלו העצות הצנועות שלי ממה שאני מבינה בו: חשיבה, סקרנות , מפגש ודיאלוג עם ילדים/ות
(כמובן שיש לתת את הדעת גם לתחומים אחרים: הנפשיים, החברתיים, הפסיכולוגיים והתנועתיים (ילדים/ות צריכים לזוז!) מקווה שתמצאו בסיס גם לכל אלו)
תנו לילדים/ות זמן ומרחב חופשי. אל תהפכו את הבית לתחליף או סוג של גן או לבית ספר.
- זמן ומרחב חופשי הוא חלק מסדר יום שני הדברים האלו לא סותרים אחד את השני.
ברוח הזו הרבו בשיחות והרבו (או אפשרו הרבה זמן) משחק:
- משחק הוא חשיבה. ובלשון משרד החינוך אגיד: חשיבה מהסדר הגבוה ביותר.
- במשחק ילדים/ות שואלים/ות שאלות משלהםן, ועונים/ות את התשובות שלהםן,
- כשלמשחק יש זמן, ילדים/ות יעלו השערות, ינסו ניסויים, יכשלו ויצליחו. בדרך הם/ן יפתחו ביטחון בחשיבה, בסקרנות, בזמן (בכך שדברים לוקחים זמן), ובעצמם/ן כיצירתיים/יות ויוצרים/ות, שואלים/ות וחושבים/ות.
חשבו עם הילדים/ות – אל תסבירו להם את העולם, נצלו את הזמן הזה בבית להדגיש כמה חשיבה היא חשובה וכמה ידע מגיע ע"י חשיבה.
יש המון דרכים לעבור מהסבר לחשיבה. הנה 3️⃣ בסיסיות:
- שאלו שאלות פתוחות,
- שאלו שאלות אמיתיות – לא כאלו שאתם/ן יודעים את התשובה ולא כאלו שמובילות אותםן לתשובה מסוימת או חשיבה מסויימת.
כן זה מאתגר, אבל כתבתי על זה הרבה פעמים ושווה להירשם לניוזלטר שלי, כי אני הולכת בחודש הקרוב לכתוב הרבה על הנושאים האלו ושות (לינק להרשמה לניוזלטר בתגובה הראשונה)
- בכל הזדמנות שאלו "למה את/ה חושב/ת ככה?" או "איך חשבת על זה?" אבל שאלו ברצינות, מתוך התעניינות, ובטון מזמין. לא כזה שיכול להתפרש כמו משהו כמו: "מה פתאום חשבת על זה?!" כלומר איך העזת לחשוב על זה או כמה זה טיפשי… כן, חיים ומוות בידי הלשון, אבל במקרה הזה הלשון היא בידי הטוניזציה שלנו!
השאלות "למה את/ה חושב/ת ככה?" או "איך חשבת על זה?" הן מעולות כי הן עושות שני דברים במקביל: הן גם מביעות הערכה למחשבה שעכשיו הילדים/ות שתפו אתכםן, והן גם מזמינות עוד חשיבה. הן פשוט win – win אז איך אפשר שלא לאהוב אותן – ויותר חשוב לא להשתמש בהן?! ?