אתמול בבוקר כשהלכתי את סיבוב הבוקר שלי
ילד – בן שנה וחצי אולי
הצביע על הסנדלים שלי
ושאל מה זה.
הסנדלים שלי היו ביד שלי
(יש לי מנהג קטן ללכת את סוף הסיבוב יחפה
על אדמה, לעשות הארקה)
ואני כמובן עצרתי.
כי ילד
איך אפשר שלא ❤
וגם
כמובן
שאלתי גם אני
"מה זה?"
או יותר נכון
הדהדתי את השאלה
וחיכיתי.
עכשיו זה זמן קסם.
זה באמת זמן –
כי הוא לא ענה ישר
וזה באמת קסם
כי הוא קודם כל הסתכל לי בעיניים.
הסתכל לי בעיניים!
כלומר יצר חיבור
וקשר
ואמון
כמו בחן לרגע
גם מה זה (הסנדלים) –
מה הוא חושב שזה
וגם מי זו
האישה שעומדת עכשיו בנחת
מישירה אליו גם כן מבט לעיניים
ופשוט מחכה.
ובזמן הזה שחשיבה ולב מבשילים
הוא כנראה (טוב אני בטוחה)
החליט שאני בסדר
וענה:
סנדלים.
זה היה האמת קסם ראשון
הבסיסי ביותר
מלשון הבסיס, הfoundation
אבל היו עוד שניים.
כי הוא אמר סנדלים
אבל אמא שלו,
זמן מה לפני,
הצביעה על כפות רגליו הנעולות,
ואמרה לו:
זה כמו זה, נעליים.
והנה – בכל זאת,
קסם שני:
הילד, שומר על מבט בעיניים
וחשיבה, בכלל ומשלו,
אמר סנדלים.
ואז קסם שלישי
חייכתי אליו, ואמרתי משהו כמו יופי
(יש תשובות טובות מאלו האמת,
מזכירה לנו, לא להגיד "נכון"
להגיד נניח – גם אני חושבת ככה.)
ואז אמרתי לו בשיא השמחה
שהוא יצר בליבי "בוקר אור"
והלכתי.
ואחרי כמה שניות,
אמא שלו קראה אחרי
"הוא אמר לך גם בוקר אור"
ואני חשבתי
איזה מופלא שכך אמר
כי זה ביטוי לא הכי נפוץ
(שגם אני לא תמיד אומרת)
אבל בעיקר חשבתי כמה
בהתחלה,
באמצע
ובסוף,
הכל זה מפגש
ויחסים.
וכמה, כמו שאני תמיד מציעה,
סבירות גבוהה
שהילד הנהדר הזה
בכלל לא התעניין
בסנדלים
(או התעניין על הדרך, מה שנקרא)
ומה שהוא רצה,
מה שהוא חקר,
בדק,
בחן
ומצא דרך,
זה איך לעצור את האישה הזו
שהוא לא מכיר
להסתכל לה בעיניים
ולגדול ביחסים.
וזהו.
רציתי להזכיר לנו הקיץ הזה
את הפשטות הזו של מפגש
שחשיבה
הזמן שהיא לוקחת
ולמעשה נותנת
מאפשרת.
את הפשטות הזו
של מגע
של לב.
בואו נזכור את זה
בימים האלו
הגדולים
והקטנים – אלו שאולי כבר התחילו
אצלך בבית
ואולי תיכף יתחילו
עם סיום הגנים הפרטיים
והקייטנות.
אוגוסט זה לא קל
ובכל זאת
קסם הוא אפשרי.
איך נעשה את זה?
- נשהה תשובה
- נהדהד שאלה (כי היא הגיעה
כי שמענו, כי נגעה בנו בלב וברוח) - נסתכל בעיניים
- ננשום, נהייה ביחד: נגיד בלב ובמילים שבטוח ביננו
- נאמין ונחכה לקסם, שפשוט יגיע.
תהנו לחשוב,
תהנו עם הילדיםות,
קרן