ההבדל בין לדבר ללשוחח (מה מסתתר מאחורי שאלות של ילדים)

קרן סדןבלוג

הנה סיפור קצר שסופר באחת התכניות האחרונות של This American Life, (http://bit.ly/2qhqCh0) תכנית רדיו אמריקאית שאני מאוד אוהבת:

ערב אחד, מאט אבא של רוזי, אז בת 9, היה שקוע בעבודה כשרוזי באה לשאול אותו כל מיני שאלות. (מוכר, נכון?)

הוא היה עסוק, אז הוא אמר לה (בלי לחשוב יותר מדי) שאין לו זמן עכשיו, אבל אם היא תכין רשימה של השאלות שהיא רצתה לשאול אותו, הוא מבטיח שהוא יענה לה על כולן. אחר כך.

הוא לתומו חשב שהרשימה הזו תכיל שלוש או ארבע שאלות ואולי גם איזה ציור של ארנב בתחתית הדף.

אבל הוא טעה.
כי רוזי הלכה לחדר וחזרה עם חמישים שאלות.
ולא סתם חמישים שאלות, אלא "השאלות הבסיסיות ביותר של חיינו, אלו שלא באמת אפשר לענות עליהן"

הנה כמה מהן לדוגמה:
– מהם החיים, למה? (זו היתה ממש השאלה הראשונה בראש הדף.)
– לאן אנחנו הולכים כשאנחנו מתים? גן עדן? הסבר. האם גן עדן הוא כוכב אחר?
– למה יש גן עדן או גיהנום?
– זמן, למה? הסבר.
– למה אתה עושה את מה שאתה עושה?
– האם אנחנו נהיים דומים לאלוהים?
– למי אתה מתגעגע? הסבר. האם יש מישהו/מישהי שאתה מתגעגע אליהם יותר מלאחרים והאם זה משתנה ואיך?
– ואם זה משתנה, האם היה שווה להתגעגע אליהם מלכתחילה?

כיוון שהבטחה היא הבטחה, מאט החליט לענות על כל השאלות.
הוא חקר כל שאלה וכתב לרוזי את התשובות.
הוא פנה למדע, לפילוסופיה, לספרות ומה לא. יצא שהיו שאלות שהוא הקדיש להן שלושה חודשים תמימים עד שהגיע לתשובה שבעיניו היתה מספקת. עברו כבר שלוש שנים והוא עדיין לא סיים לענות על כל השאלות.

אבל אז, אחרי כל ההשקעה הזו, כשהוא סיים לענות על שאלה והוא בא לדבר עליה עם רוזי הוא קיבל ממנה תגובה כמו "אוקי, אהממ".

ולמה?
מסתבר שהשאלות בכלל לא עניינו את רוזי.
מה שעניין אותה היה לדבר עם אבא שלה.
זו היתה תקופה מורכבת בחיים שלה; היא עברה לגור עם אבא שלה ועברה בית ספר, והיא הרגישה מאוד בודדה.
היא חשבה לעצמה שאבא שלה הוא איש מעניין ושיהיה מעניין לדבר איתו.
אבל הוא לא מאוד דיבר איתה.
אז כשהוא ביקש ממנה רשימה של שאלות היא ראתה בזה הזדמנות.

ידעתי, היא מספרת, שאם אתן לאבא שלי רשימה של שאלות פשוטות זה לא יעניין אותו, אז חשבתי על שאלות מורכבות, כאלו שיגרמו לו לדבר איתי.

אבל זה כאמור לא קרה.
אבא שלה לא באמת שוחח איתה על השאלות.
לא נוצרה מה שאני קוראת לו חשיבה ביחד.
לא נוצר דיאלוג.

במקום זה אבא שלה (מלא רצון טוב, זה בטוח) הלך ופחות או יותר כתב מאמר אקדמי על כל שאלה.
במקום שיחה, במקום מפגש, במקום אינטימיות – נוצר הסבר.

"אבל", מאט, אבא של רוזי אומר בתכנית, "דיברתי איתך מלא. אמרתי לך שזה זמן להתעורר וללכת לבית הספר, אמרתי לך שזה הזמן לעשות שיעורי בית, אמרתי לך שאת צריכה ז'קט חדש. דיברתי איתך כל הזמן…".
על זה רוזי עונה לו:
"כן, אבל בשבילי, זה היה לא באמת להגיד משהו. בשבילי, לדבר ולשוחח הם שני דברים שונים לגמרי.
לדבר יכול להיות משהו כמו: 'הי, מה נשמע?'
שיחה זה כשאת שקועה במחשבות ואת יוצרת קשר עין ואת ממש נהנית מהנוכחות של מישהו/מישהי אחרת".

וכך – במילים פשוטות היא מגדירה דיאלוג ומסכמת את אחד המסרים החזקים והבסיסיים שאני חוזרת עליהם כל הזמן:
כל שאלה – היא בקשה והזמנה לדיאלוג, לקשר.

יותר משהם מחפשים תשובות, ילדים רוצים דיאלוג איתנו.
הם רוצים לחשוב ולחשוב ביחד.
הם רוצים לגלות את העולם – דרך דיאלוג – ולא שיסבירו להם אותו.
הם רוצים לחשוב מה זו חברות, לא שיגדירו להם אותה.
הם רוצים "שיתסכלו להם בעיניים".
הם רוצים ליהנות מהנוכחות שלנו ושאנחנו ניהנה מזו שלהם.
ליהנות מהביחד – שחלק נכבד ממנו הוא החשיבה ביחד – גם אם לא יקבלו את התשובות במלואן
אם אבא של רוזי במקום לחקור בעצמו "מה זה זמן" במשך שלושה חודשים היה נכנס איתה לשיחה על מה זה זמן הוא היה נענה לבקשה האמיתית והעמוקה של רוזי לקשר, חשיבה ביחד ודיאלוג.

בתמונה – איך יוצרים בועות סבון… ביחד!

***** ******* *****
על כל זאת ועוד – ניפגש בהרצאה הקרובה!
לחצו עכשיו לפרטים וכרטיסים: www.kerensadan.co.il/parents_lecture/?siteRosie