אחת השאלות שהמלחמה הציפה היא שאלת האמת. כתבתי כבר על זה שהעמדה שלי היא שאנחנו אומרים לילדיםות אמת. אמת אבל מצומצמת. ופרטתי למה: הכי חשוב הוא שאנחנו נהייה האי, העוגן שאפשר לבטוח בו בכל מה שקורה בכלל, ושמה שאנחנו אומרים הוא אמת. אתםן מוזמניםות לקרוא על זה שוב כאן (חשוב) …
ביום שלישי הזה ה28.11 בשעה 21:00 אני אקיים ובינר על שיחות ודיאלוג עם ילדיםות, בימים האלו. (הרשמה אליו בהמשך הפוסט) על מה נדבר? נדבר על שיחות עם ילדיםות בימים אלו גם על שיחות קשות שהולכות ומתרבות ככל שהמלחמה מתארכת, וגם על שיחות שמחזירות את השגרה. על העלה בגינה, החילזון, חולצה …
אם יש שאלה או דאגה שחוזרת על עצמה בשיחות שלי עם הורים בשבועות האחרונים זו השאלה מה לעשות עם אמירות שנאמרו או מעשים שנעשו שבאותו רגע זה היה המקסימום שיכולנו (בואו נזכור את זה) אבל במבט לאחור או אחרי שקצת נרגענו ואספנו כוחות אנחנו מתחרטים עליהם. והדאגה הזו, שאנחנו מכיריםות …
הנה מסר אחד קצר שאספתי עבורינו, זה מסר חשוב וגם, בשבילי, מקרקע ומנחם, על שיחות שלנו בימים אלו עם ילדיםות. במיוחד עכשיו, שכבר (לצערנו) צברנו קילומטראז' של שיחות כאלו. אני כותבת אותו במילותיה של ד"ר רונית שלו שאני מסכימה לכל מילה שהיא אומרת: "ילדים בטח באבל, הדרך שלהם לעכל אבל, …
כולנו מבולבלים מאוד, כואבים, המומים מתקשים או לא מסוגלים להכיל את הימים האלו. וכולנו, ליבנו, במקום הנכון עם הדאגה לילדים ולילדות. (וגם, אני מקווה לעצמינו! חשוב לא פחות) בפוסט הזה לא אוכל לתת לכםן את כל התשובות ואולי אפילו לא את התשובה האחת שאתם מחפשים אבל פנס לדרך אוכל וגם …
